מה זה סינית מסורתית וסינית מפושטת?
עודכן: לפני 4 ימים
האם זה נכון שבסין מדברים בניבים שונים, ושלא תמיד מבינים זה את זה? האם בסין ובטייוואן מדברים שפות סיניות שונות? ומהו בעצם ההבדל בין סינית מפושטת לסינית מסורתית? זהו סיפור על המצב הלשוני בסין.
לפני שנמשיך, חשוב להדגיש שקיים ההבדל בין מונחים ״שפה״ ו״כתב״: שפות שונות יכולות לשתף מערכת כתב, ומערכות כתב שונות יכולות לשמש שפות שונות.
דוגמא א: צרפתית וטורקית משתמשות באותה מערכת כתב (האלפבית הלטיני). סימני כתב (אותיות) מייצגים את הצ
אם הצלחתי לשכנע ששפה וכתב הם לא אותו דבר, ניתן להמשיך ולחזור לשפה הסינית, למרות שזה מונח שהוא רחוק מחד־משמעי. סין היא מדינה רב-לשונית: לא רק שמדברים בה שפות שונות, כמו אויגורית, מונגולית וקוריאנית, למעשה הגיוני יותר לדבר על ״שפות סיניות״, ברבים.
קשה להגיד כמה שפות סיניות יש, אבל נהוג לחלק אותן לקבוצות, שנקראות ״קבוצות דיאלקטים״. בדרך כלל מציינים שמונה קבוצות עקרוניות:
Mandarin – מנדרינית
Wu – ווּ
Min – מין
Xiang – שיאנג
Gan – גאן
Hakka – האקה
Yue – יוּאֶה – קנטונזית
Jin – ג'ין
ההבדלים בין הקבוצות האלה יכולים להיות גדולים מאוד. למשל, קנטונזית ומנדרינית שונות בהגייה, באוצר המילים ואפילו בדקדוק. אבל גם בתוך כל קבוצה יש גיוון, ולפעמים גם אנשים שחיים באותו אזור ומדברים דיאלקטים ששייכים לאותה קבוצה מתקשים להבין זה את זה.
מפת הדיאלקטים של סין מראה בעזרת צבעים שונים את האזורים שבהם נפוצות קבוצות דיאלקטים שונות. ניתן להבין את זה כך, שבאזור, למשל, של קנטונזית (ירוק כהה), היא שפת האם של רוב האוכלוסייה. שווה להסתכל על האזור הירוק ולהתרשם מזה שהקבוצה המנדרינית כוללת מגוון של ניבים וצורות דיבור אזוריות.
רב-לשוניות של החברה בסין היא הגורם ליצירת ״סינית מודרנית תקנית״, שאני למדתי ומלמדת. אפשר לקרוא לה גם ״מנדרינית מודרנית תקנית״, אבל זה מונח שאני פחות אוהבת. סינית תקנית היא אחד הניבים המנדריניים, ולא כל מי שדובר מנדרינית מלידה בהכרח שולט בסינית התקנית באופן מלא — אפילו אם הוא נולד וגדל בבייג׳ינג.
קשה לנהל מדינה שבה מדברים שפות רבות. אחרי הקמת הרפובליקה העממית של סין ב־1949, הממשלה הגבירה את המאמצים לקדם שפה תקנית משותפת שתשמש בכל רחבי המדינה. יצירת תקן לשוני היא תהליך שמשלב הגדרת נורמות משותפות: איך הוגים מילים, באיזה אוצר מילים משתמשים ואיך בונים משפטים. משהו שהוא לא זר לישראלים.
סינים לא המציאו את השפה החדשה מאפס, אלא בחרו בבסיס לשוני קיים: ההגייה על פי הדיאלקט בבייג'ינג, אוצר המילים על פי קבוצת הדיאלקטים המנדריניים, ותחביר על פי ״סינית מדוברת כתובה״ (Written Chinese Vernacular) שהחליפה את סינית קלאסית בבתנועה מלמטה עוד לפני מלחמת אזרחים. אם מעוניינים לקרוא על זה, חפשו ״תנועת הארבעה במאי״ (May the 4th Movement).
במקביל התרחשה רפורמה של מערכת כתב במטרה להנגיש את הקריאה והכתיבה לאוכלוסייה רחבה יותר. ממשלת סין היבשתית קידמה תוכנית לפישוט מערכת הכתב הקיימת, שכללה שינויים לצורת הסימניות וגם למספרן. לפעמים החליפו שתי סימניות שונות בסימנייה אחת, ולפעמים צמצמו את מספר המשיכות שצריך לכתוב בתוך סימנייה. למערכת כתב הוותיקה קוראים היום ״מסורתית״ ולחדשה ״מפושטת״.
לכן סינית מסורתית וסינית מפושטת אינן שתי שפות שונות, אלא שתי גרסאות של מערכת הכתב.
סינית תקנית היא גם השפה הרשמית בטייוואן ואחת מארבע השפות הרשמיות בסינגפור. אך בטייוואן לא אימצו את רפורמת הפישוט, ולכן ממשיכים להשתמש בסימניות המסורתיות, שמייצגות את המורשת התרבותית של אלפי שנים.
משהו מעניין התרחש גם בהונג קונג, שכאזור מנהלי מיוחד נהנתה מאוטונומיה רחבה יחסית. רוב האוכלוסייה המקומית דוברת קנטונזית ולא סינית מסוג מנדרינית. מערכת חינוך שם הייתה זקוקה לתקן אחר, והם השתמשו וממשיכים להשתמש בסימניות מסורתיות כשהם כותבים בקנטונזית, תוך שימוש במילים וביטויים ייחודיים לקנטונזית. למשל, 佢哋 כדי לומר „הם” או „הן”. לעומת שימוש ב־他们.
המצב הלשוני בסין היום הוא הרבה יותר מורכב מרעיון של שני סוגים של השפה הסינית, והדרך הנכונה לדבר עליו היא להתייחס לשפה (סינית תקנית או אחרת) ולכתב (מסורתית או מפושטת) בנפרד.
בסין היבשתית, מדברים בסינית תקנית וכותבים בסימניות מפושטות.
בטייוואן, מדברים בסינית תקנית וכותבים בסינית מסורתית.
בהונג קונג, מדברים בקנטונזית וכותבים בסימניות מסורתיות.
תגובות